שנת 2004

אני יושבת על הספה המשובצת ירוק-כתום-צהוב בסלון הבית שלי, לוגמת לגימה מהקפה שבתוך הכוס הכי מעוצבת בבית, בוהה בתמונה על הקיר ממול. בדיוק דקה אחרי שעת ההשכבה של הבנות (יסמין וקרן אז בנות שלוש וחצי ושנתיים) האיש שלי מתקשר. הוא לא יגיע היום (הוא איש קבע ביחדיה קרבית). ואני בולעת את הקפה  ומקווה שיחד איתו גם יירד גוש הדמעות שתקוע לי שם בגרון. העייפות, הבדידות וחוסר האונים מרחפים באוויר. אני בוהה בסלון שלי, בקירות, בתמונות ובשולחן הקפה המאולתר ומרגישה ששום דבר לא קשור לכלום. אין קשר בין החפצים שיש לי בבית לבין העיצוב שאני חולמת עליו.   וגם בחיים שלי אין קשר באיך שאני מרגישה לבין איך אני רוצה להרגיש. 

הבית הזה הקטן והחמוד שקנינו מלא בריהוט שאספנו, קיבלנו במתנה וחלקו רכשנו בכסף-של-המינוס. אני לא מפונקת ואני מאד יצירתית. אוהבת ללכלך את הידיים בצבע ויש לי על המדף הגבוה הרחק מידיהן של הבנות מלא ספרי עיצוב ומגזינים וחוברת אחת של איקאה מהולנד. יש לי מלא רעיונות אבל אני לא בטוחה שזה יתאים. וגם אין לי המון זמן, כסף וכח וגם בלאגן בראש מרוב השראה אז בינתיים אני לא עושה כלום.

ואני מרגישה תקועה. ושאלה אחת שמהדהדת לי בראש: “אז זהו? זה זה?

הבית הזה מלא בשמחה וצחוק ילדים. יש בו אהבה צעירה אבל כל הזמן מרגיש לי שחסר משהו. אני יודעת בודאות שיש כאן הרבה מעבר לסתם רהיטים. אני לא חייבת בית מתוך מגזין. אני לא חייבת שיהיה מודרני או טרנדי.

אני פשוט רוצה בית. בית שיהיה לאיש שלי נעים לחזור אליו. בית שיאסוף את הזכרונות של הבנות.

בית שיעטוף אותי. ואני יודעת שלבית הזה יש גג אבל חסר בו את תחושת ה – Sanctuary שיהיה לי מקום מפלט, מקלט.

אני שולפת מהמדף את אחד מהספרים שרכשתי בהריון על פנג שואי. הוא מלא בנוסחאות וחוקים ואני מסתבכת.

כעבור חודשיים אני נרשמת ללימודי פנג שואי. ומרגישה שכל מגירות הלב וההגיון נפתחות.

זוהי תחילתה של דרך אל עצמי. של מודעות והבנה. אני מביטה בבית שלי בעיניים בוחנות ומגלה את התמונה של האישה הבודדה שהדבקתי על שידות הלילה, את התמונה שקיבלתי מחמתי ומה היא משדרת.

אני מבינה את הצבעים בבית ומגלה שפסלי חתולים שרכשתי משקפים בדיוק אותי ואת האיש. ולא במובן הטוב.

אני מבינה, שהבית שלי מדבר ומספר לי את הסיפור של החיים שלי. את התחושות שלי.

ואני יודעת שהגיע זמן לשינוי.

הקירות מקבלים שילוב של כתום ובורדו, התמונות מותאמות למה שאני רוצה להכניס הביתה.

(אני עדיין בשלב בו אני נזהרת לדבר על אנגיות למרות שאני מרגישה אותם)

אני מפנה מקום לבנות למשחק בסלון, אני מפנה מקום לחלומות שלי להיכנס. והבית הופך להיות מקום מזמין ונעים ומסביב רמזים וסימני דרך לחיים שלי.

אני מרגישה שהשליטה חוזרת לידיים שלי. יחד עם השליטה בעיצוב אני מחזירה את השליטה לחיים שלי. לאושר שלי, לאהבה והתשוקה חוזרים לחיים שלי! השמחה מוצאת דרך ביטוי, היצירתיות מקבלת מקום.

שנה מאוחר יותר אני נרשמת ללימודי עיצוב פנים.

במקביל לומדת קורסים נוספים כמו רייקי, דמיון מודרך, ייעוץ ביוגרפי..

 (את התואר אף פעם לא מסגרתי)

 ואני מבינה שהבית הוא לא רק חוקי פנג שואי, הבית הוא לא שרטוטים וריהוט יפה. 

הבית הוא מקום לספוג בו. הבית הוא מקום לקלף את השכבות, להיות אני, להתחבר פנימה וליצור מקום קדוש שהוא לי ולמשפחה שלי.

מעוצב, נעים, ומבטא אותי. הבית הוא מקום לחלום בו ולרקום הרפתקאות.

עברתי מאז מלא בתים והיום אני גרה בבית צבעוני ורגוע, מתאים לי ולמשפחה, ואת הכלי הזה שפיתחתי ודייקתי אני לוקחת איתי לכל מקום. הוא משפיע לי על החיים.

 כי מה שאני מכניסה הביתה מהדהד לי בחיים.

זה לא קרה בין לילה. זה קרה בתהליך של דיוק מלא השראה ואהבה.

 ואת התהליך הזה של 16 שנות ניסיון אני רוצה לחלוק איתך בצורה הכי פשוטה ונוחה ליישום.