איפה שהוא בין בחירת השטח, לבין פגישה עם האדריכלית וחישוב המחיר לבית חלומותינו,

העמדנו את הבית למכירה.

מייד לאחר מכן הגיע שובל של אנשים מתעניינים וגם סתם כאלה סקרנים כדי לראות את הבית שלנו

ולברר את המחיר שאנחנו רוצים עבורו.

ביניהם מתווכים ששיטותיהם נעו בין התלהבות מהבית לחנפנות שנשכור את שירותיהם והיה שם גם מתווך אחד

שסיפר שהוא גר באותו רחוב ויש לו בית יותר יפה משלי, ולא הפסיק לדבר על משקופי הוונגה היקרים והמהודרים שלו

לעומת המשקופים הפשוטים אשר בביתי.

מייד נעלבתי בשם הבית ובשמי – שלא ידעתי בכלל מה הערך של משקופים לעומת מדד האושר שצברתי בבית הזה.

 

זה לא משנה כמה אנחנו מתכננים כבר לעבור לבית אחר, אם זה מאילוצים או מרצון לשדרוג – הבית שלנו,

הקירות האלה ביניהם אני גרה וחיה עכשיו, הם המכסה שלי, מקום המבטחים שלי.

הקירות האלה ספגו את דמעותיי בימים פחות יפים והם אלה שספגו את המוסיקה שלצליליו רקדתי עם הבנות שלי.

הבית הזה, הוא התחלת חיי הנישואים שלי, לכאן הגענו עם תינוקת מקסימה וכלב ואחר כך התרחבה המשפחה ונולדה לנו עוד תינוקת בריאה…  

וכאן גם נפטר הכלב האהוב.

בבית הזה למדנו והתפתחנו, אהבנו, רבנו והשלמנו. הבית הזה גדוש זיכרונות ונפשי נקשרה בקירותיו.

אז לא פלא שבהתחלה גם לא שחררתי אותו ולכן גם לא יצאה לפועל אף עסקה. לא הצלחנו להגיע להסכמה על המחיר,

על תאריך העזיבה וגם לא על הקונים הנכונים – שהרי לא יכול להיות שאני אתן לאנשים לגור בבית שלי

במיוחד לא כאלה שלא יודעים להעריך אותו ומייד מתכננים לשבור את הקירות שאני כל כך אוהבת,

להחריב את המטבח בו ישבנו שעות ובישלנו, אכלנו, ריכלנו, בכינו, הכנו שעורים ושיחקנו משחקי קופסא.

לאט לאט הבנתי שאני צריכה לשחרר.  לשחרר את הבית ולהודות לו על תקופה נפלאה ולהעביר את הבית הזה

למישהו אחר – שיהנה ממנו גם. לאחר טקס הטיהור, טקס האורז, ומחשבה חיובית שכל מה שאני צריכה הוא קונה אחד ולא הרבה קונים.

קונה אחד בלבד הגון שיתאים בדיוק לבית, למחיר ולתאריך הפינוי שלנו.

 

ואז הם הגיעו:

הזוג המתאים, שנכנס אל ביתי והתלהבו מייד. ראיתי את הניצוץ בעיני האישה שנשמה לרווחה כבר בכניסה,

ראיתי את חיוכו של הבעל מייד לאחר לחיצת הידיים המנומסת. הם הסתובבו בבית, ליטפו את הקירות,

והנהנו בראשם. יצאו ועמדו בחוץ ודיברו שם עוד חצי שעה.

בפגישה שלאחר מכן הם הגיעו עם כלבם, האישה אמרה שמכל הבתים היא אהבה את זה יותר מכל,

אפילו שהוא לא הכי מפואר שהיא ראתה, אלא בגלל האווירה שבו, הנשמה שלו.

ואני?! כל יום נפרדת קצת מהבית. מעץ התפוחים שגדל כאן כנגד כל הסיכויים ומעץ הלימונים ששתלנו ביחד,

מחתולי הרחוב הקבועים שיודעים שכאן בימים חמים ניתן למצוא תמיד מים ולפעמים גם אוכל.

משיחי הנענע ומפינת ה”על האש” שם מצאנו את השקט המשפחתי שלנו בימי שישי.

אני נפרדת מתקופה שלמה של זיכרונות, מתקופה של התפתחות ומאחלת למשפחה הבאה למצוא כאן את מה שאני מצאתי:

בית במלוא מובן המילה!

אהבת מה שקראת? רוצה עוד?

הצטרפי לשכונת העיצוב שלי וקבלי ראשונה זכות למתנות, תדעי תמיד ראשונה מה חדש, קבלי עדכונים על מכירות מיוחדות, מבצעים אטרקטיביים וכמובן השראה, סרטונים, טיפים ומקום לשאול שאלות ולהתלבט ויחס אישי ממני!

שימי פה את המייל הכי טוב ושימושי שלך, ושימי לב שאני לא נכנסת לתיבות האבודות (ספאם, דואר זבל, פרסומים…)  אלא סמני אותי במועדפים כדי שאכנס ישירות לתיבת האוצרות שלך!

זהירות!

זה ממכר… תופעות הלואי הן: אהבת הבית, רצון להכניס בו אנרגיות,

שמחת חיים, רצון לתת ביטוי ליצירתיות שלך ובית מהמם שירגיש כמו בית.

הכניסה באחריותך בלבד! 🙂 

גלילה לראש העמוד
דלג לתוכן