איפה שהוא בין בחירת השטח, לבין פגישה עם האדריכלית וחישוב המחיר לבית חלומותינו,
העמדנו את הבית למכירה.
מייד לאחר מכן הגיע שובל של אנשים מתעניינים וגם סתם כאלה סקרנים כדי לראות את הבית שלנו
ולברר את המחיר שאנחנו רוצים עבורו.
ביניהם מתווכים ששיטותיהם נעו בין התלהבות מהבית לחנפנות שנשכור את שירותיהם והיה שם גם מתווך אחד
שסיפר שהוא גר באותו רחוב ויש לו בית יותר יפה משלי, ולא הפסיק לדבר על משקופי הוונגה היקרים והמהודרים שלו
לעומת המשקופים הפשוטים אשר בביתי.
מייד נעלבתי בשם הבית ובשמי – שלא ידעתי בכלל מה הערך של משקופים לעומת מדד האושר שצברתי בבית הזה.
זה לא משנה כמה אנחנו מתכננים כבר לעבור לבית אחר, אם זה מאילוצים או מרצון לשדרוג – הבית שלנו,
הקירות האלה ביניהם אני גרה וחיה עכשיו, הם המכסה שלי, מקום המבטחים שלי.
הקירות האלה ספגו את דמעותיי בימים פחות יפים והם אלה שספגו את המוסיקה שלצליליו רקדתי עם הבנות שלי.
הבית הזה, הוא התחלת חיי הנישואים שלי, לכאן הגענו עם תינוקת מקסימה וכלב ואחר כך התרחבה המשפחה ונולדה לנו עוד תינוקת בריאה…
וכאן גם נפטר הכלב האהוב.
בבית הזה למדנו והתפתחנו, אהבנו, רבנו והשלמנו. הבית הזה גדוש זיכרונות ונפשי נקשרה בקירותיו.
אז לא פלא שבהתחלה גם לא שחררתי אותו ולכן גם לא יצאה לפועל אף עסקה. לא הצלחנו להגיע להסכמה על המחיר,
על תאריך העזיבה וגם לא על הקונים הנכונים – שהרי לא יכול להיות שאני אתן לאנשים לגור בבית שלי
במיוחד לא כאלה שלא יודעים להעריך אותו ומייד מתכננים לשבור את הקירות שאני כל כך אוהבת,
להחריב את המטבח בו ישבנו שעות ובישלנו, אכלנו, ריכלנו, בכינו, הכנו שעורים ושיחקנו משחקי קופסא.
לאט לאט הבנתי שאני צריכה לשחרר. לשחרר את הבית ולהודות לו על תקופה נפלאה ולהעביר את הבית הזה
למישהו אחר – שיהנה ממנו גם. לאחר טקס הטיהור, טקס האורז, ומחשבה חיובית שכל מה שאני צריכה הוא קונה אחד ולא הרבה קונים.
קונה אחד בלבד הגון שיתאים בדיוק לבית, למחיר ולתאריך הפינוי שלנו.
