את האהבה שלי למשחקי עיצוב ואלתור קיבלתי מאמא שלי. בתוך מאגר הגנים הזה שהיא העבירה אלי (ועל ידי צפייה בה מהצד),
חבוי עולם שלם של ראייה עתידית, זיהוי פוטנציאל של מרחב, או שינוי ייעוד של חפץ.

אמא שלי, שעלתה לארץ מהולנד הביאה איתה ניחוחות אירופאים ועיצוב מוקפד. ולא תמיד היה בידיה האפשרות ליישם את מה שראתה בקטלוגים הנחשקים,
(גידול ארבעה ילדים ללא עזרה מסבתות) אבל אז היא פשוט אלתרה והכניסה לבית צבעים וחידוש בעזרת סדינים שהפכו להיות כריות ווילונות.
או על ידי צביעה מחדש של חפץ ישן. בבית ילדותי מונחים זה לצד זה פריטי וינטג' נחשקים לצד בובות ילדות לבושות היטב ופסלים יקרי ערך
מוצגים על ספסל שנמצא בפח של השכנים ונצבע בצבע תואם. והכל הופך להיות למשלים אחד לשני ומותאם לאווירה הרצויה,
לפי מצב רוח ובהתאם לעונות השנה והחגים.

אמא שלי, שבילדותה המורה למלאכת יד נזפה בה וסיננה מבין שיניה שממנה לא יצא כלום – היא מלכת הסריגה.
לא פעם בילדותי, כשחשקה נפשי בסוודר מגניב בחנות, היא נתנה לי למדוד אותו ויחד הצטופפנו בתא המדידה ובעודי עומדת פרוסת ידיים
היא סופרת עיניים וממששת את סוג הצמר. אחר כך היינו הולכות לחנות הצמר ובוחרות את הצבעים לסוודר העתידי שלי. כובעים, גרביים, סוודרים כפפות ועוד..
אז עוד לא ידעתי להעריך או לזהות את ההשקעה המרובה.

יש תקופות בחיים שדרכינו נפרדות מתוך עלבון או ציפייה שלא מומשה, אכזבה או פגיעה. מילה לא במקום או ערכים שונים. לא תמיד אמא שלי ואני משדרות על אותו גל. עברנו עליות וירידות. אבל תמיד ידענו לגשר ולגשש את דרכנו חזרה דרך שפת העיצוב. מגזין ששמרה לי, עבודת יד חדשה שהיא עשתה. וגם אם הסגנון שלנו לא זהה המבט על הפריט תמיד זהה: פוטנציאל ופליאה ואהבה לחומר ולצבע.

לפעמים כשאני מסיימת פרויקט אני שואלת את עצמי האם אמא שלי הייתה אוהבת את העיצוב כאן,
והשאלה הבוערת יותר מכל שאלה שלא נשאלה אף פעם ונותרה ללא מענה: אמא, את גאה בי?